<h1>פירוש רבינו אברהם מן ההר מכ"י על כתובות</h1>
<h2>דף נט:</h2>
וכן כתב הר"ר אברהם דמונטפשלר ז"ל, נתגרשה כלומר דאיהו פטר לה בגט וקנתה עצמה מיניה בגיטא, לא משתעבדא ליה כלל, הילכך אינו יכול לכופה להניק בין נדרה בין לא נדרה ומותרת לינשא אחר לידתה, דהא פטרה בגט ואקני לה שעבודא דאית ליה עלה עכ"ל.
<h2>דף צ.</h2>
עיין בכתובות בס"פ הכותב במשנה, קטן שהשיאו אשה כתובתה קיימת. ובגמרא תמצא שמעת' דרב הונא אם היתה בעולה כשהקטן נשאה מנה, ואם היתה בתולה כשנשאה מאתים. אבל תוספת שכתב לה לא שקלה דההוא שטרא חספא בעלמא הוא. אבל אאשת גר לא קאי, דאי שטרא מעליא הוא היכי קאמר רב הונא דלא גביא, ואי [לאו] מעליא היכי קאמר רב יהודה דגבי תוספת, האי שטר חספא בעלמא הוא. אלא ודאי באשת קטן מיירי, שהשטר הוא שטר כשר אלא דהמקנה לאו בר הקנאה הוא, להכי קאמר רב הונא דהשטר פסול וחספא בעלמא הוא, ולא גביא אלא מאי דאית לה בתנאי ב"ד, דזהו מנה אם היתה בעולה או מאתים אם היתה בתולה. ורב יהודה סבר הואיל ועכשיו כשהגדיל קיימה, ג"כ קיים ההוא שטר ובר הקנאה הוא, וגבי כל מה דכתיב בשטרא. חדשו. פירש רש"י קטן משהגדיל וגר משנתגייר. מיהו לפי הקושיא שהקשה לעיל מכל השטרות העולים בערכאות וכו' (גיטין י' ע"ב), משמע דלא קאי אגר שנתגייר אלא אקטן ומאי חדשו אקטנים דעלמא קאי, אם הוסיפו כלום משהגדילו על כתובה הראשונה. מה שחדשו. קס"ד על מנה מאתים. אלמא כי לא חידשו אין להם אלא מנה מאתים. אף מה שחידשו. וכל הכתובה הראשונה. גובה מאתים. כלומר אם היתה בתולה כשנשאה. מכאן ראיה דלא איירי בברייתא אלא בקטן. דאי מיירי בגר היכי לימא דאם היתה בתולה כשנשאה אין לה אלא מאתים, הלא גויה היתה, ולא שייכא בתקנת רבנן. אלא ודאי כדפרישית. אכולא מילתא. אכל מה שכתוב בשטר כתובה קיימ'.
ומדקאמר במתניתין שעל מנת כן קיימה, כלומר שבא עליה משהגדיל, ש"מ דקטן שמשיאו אביו או נשא הוא מעצמו אינו צריך כשיגדל אלא שנתייחד עמה בפני שני עדים, ואין צריך שום דבר אחר, וכתובתה קיימת ממנה או מאתים. ואם ירצה לקיים לה כל מה שכתב לה בכתובתה כשהיה קטן יקנו ממנו שני עדים כשירים שהוא משעבד עכשיו כל נכסיו מסך כך וכך שכתב לה בכתובתה כשהיה קטן כמו שכתוב בה לא יפחות, ואין צריך לדבר אחר לא לחזור ולברך פעם אחרת הואיל ובירכו על הנישואין מתחילה. ולא מיבעיא נישואי קטן, שלא אמרו חכמים בשום מקום שיהא אסור אלא שלא תקנו נישואין לקטן כדאיתא בפרק חרש, ותנן ביבמות פרק האשה שהלך בעלה, שאשת קטן פטורה מן החליצה ומן היבום, ומפני שלא תקנו לו חכמים נשואין אין ראוי להשיאו. אבל אם נשא לא מצינו איסור בנישואיו. אלא אפילו חופת נדה דאיכא איסורא, כדמשמע פ"ק דכתובות, וחופתה אינה חופה, והרי היא עדיין ארוסה, כמו שהארכנו בפרק אע"פ. אפילו הכי אם בירך ברכת חתנים באותה חופה האסורה ואינו כלום אינו חוזר ומברך כשתטהר. וטעמא דמילתא, דהני ברכות דנישואין לאו ברכת נהנין ולא ברכת מצוה נינהו, כגון שנפלה פתו ובירך עליה מברך שנית או חשב לעשות המצוה ולא עשאה כראוי ולא יצא ידי המצוה חייב לברך שנית כשיעשנה או שיהנ' ממנה, כדאיתא בירושלמי האי מאן דנסיב עיגול' ונפל [מן] ידוי מברך עליה תניינות. אבל ברכת נישואין שנתקנה בשעת נישואין דרך שבח והודאה לשם כדי שייראו מלפניו, והואיל ובירכו אותם בשעת הנישואין אע"פ שנעשו בזמן ובשעה שאינם כלום כבר יצאו ידי ברכות שתיקנו חכמים לאומרם בשעת אסיפת העם, שיתכוונו לזווג זווג דרך שבח, כדי שיראו מלפניו. עד כאן לשון החכם הר' אברהם דקרפינטרש. ואני נתן הכותב אומר שיש להקשות על דבריו במה שכותב בנישואי קטן דאע"ג דהברכות שבירכו אינם כלום אין צריך לחזור ולברך כשיגדיל.
וכתב הרב ר' אברהם מההר בפירושו למסכת כתובות גבי משנה זו וזה לשונו. ומדקאמר במתניתין שעל מנת כן קיימה, כלומר שבא עליה משהגדיל, שמעינן מינה דקטן שהשיאו אביו או נשא הוא מעצמו אינו צריך כשיגדיל אלא שיתיחד עמה בפני שני עדים, ואין צריך שום דבר אחר. וכתובתה קיימת ממנה או מאתים. ואם ירצה לקיים לה כל מה שכתב לה בכתובתה כשהיה קטן יקנו ממנו שני עדים שהוא משעבד עכשיו כל נכסיו כך וכך שכתב לה בכתובתה כשהיה קטן, וכל התנאים הכתובים בכתובה הוא מקיים ומשעבד כל נכסיו לאותן התנאים, ואין צריך שום דבר, ולא לחזור ולברך פעם אחרת הואיל וברכו על הנשואין בשכבר. ולא מבעיא נשואי קטן, שלא אמרו חכמים בשום מקום שיהא אסור, אלא שלא תיקנו חכמים נשואין לקטן כדאיתא פרק חרש. ותנן ביבמות פרק האשה שהלך בעלה וכו' שאשת קטן פטורה מן החליצה ומן היבום. ומפני שלא תיקנו לו חכמים נשואין אין ראוי להשיאו. אבל איסורא לא רמו רבנן בנשואיו בשום דוכתא. אלא אפילו חופת נדה, דאיכא איסורא כדאמרינן בפרק קמא, וחופתה אינה חופה והרי היא עדיין כארוסה, כאשר ביארנו פרק אעפ"י, אם בירך ברכת חתנים באותה חופה האסורה ואינה כלום, אינו חוזר ומברך כשתטהר. וטעמא דמילתא דהני ברכות דנשואין לאו ברכת הנאה ולאו ברכת המצות נינהו, דבהני ברכות אם בירכן וחשב ליהנות ולא נהנה כגון שנפלו פירות וכיוצא בהן מידו ונשאום או אבדו, או חשב לעשות המצוה ולא עשאה כראוי ולא יצא ידי המצוה, חייב לברך שנית כשיהנה או כשיעשה המצוה כראוי ויפטר מאותה מצוה, כדאיתא בירושלמי בהדיא אהין דנסיב עגולא ונפל מידיה מברך עליה תנינות, והביא הר"ם בברכות פרק ד' ואמר נטל אוכל וברך ונפל מידו ונשרף או שטפו נהר נוטל אחר וחוזר ומברך עליו אעפ"י שהוא מאותו המין. אבל ברכות אלו דנשואין הן ברכות שתקנו חכמים בעת הנשואין דרך שבח והודאה לשם כדי שייראו מלפניו. והואיל וברכו הברכות בנשואין שהשיאוהו כשהיה קטן, אעפ"י שעשו בזמן ובשעה שאינן כלום, כבר יצאו ידי ברכות. שהחכמים תקנו ברכות אלו בעת שיאספו רבים שיתכונו לזווג זיווג דרך שבח והודאה לשם כדי שייראו מלפניו. עכ"ל הרב מההר וטעמא דמסתבר הוא. עכ"ל ר' יעקב ב"ר משה נכד רבינו דוד כוכבי מחבר ספר הבתים כ"י.
